שווקים

“הרוצה להכיר עיר, ייצא אל שווקיה” (“סנהדרינק”, מסכת חו”ל, פרק א’). בינינו, עם כל הכבוד (ויש!) למוזיאונים ואולמות קונצרטים, להופעות, לפאבים, למסעדות ולמונומנטים – הדרך הכי טובה לחוש את ליבה הפועם של העיר הוא להסתובב בין שווקיה.
זה יכול להיות סן-מיגל במדריד, בוקריה בברצלונה, בורו בלונדון או שוק “מחניודה” – השפה הפשוטה, הישירה, חומרי הגלם הטריים, מסעדות השוק והחמארות הקטנות שנמצאות בשוליו – כל אלה מרחיבים דעתו (ולמרבה הצער גם את כרסו) של האדם.
אצלנו ב”סנהדרינק” עשינו לנו הרגל: לא נוחתים בעיר זרה מבלי לסור אל השוק שלה, לשמוע את קריאות הרוכלים, לקנות משהו לנשנש בעמידה ולחפש את ה”מתי” (ע”ש מתי “המקלל” לאנדשטיין, מהחמארה ברחוב מטלון פינת זבולון בתל-אביב) המקומי.
אחר כך, כשיושבים בפאתי השוק, נושכים איזו נתח בשר שנרכש בדוכן הסמוך, פיצוחים, זית אופייני לאותו חבל ארץ, חתיכת דג כבוש – וכל אחד ימשיך את הרשימה כאשר יחפוץ, ליד המשקה המקומי – אפשר לתכנן את המשך הסיור בעיר. בכל זאת, עכשיו אנחנו מכירים אותה הרבה יותר טוב.