ג’ין

משערים כי המשקה יוצר לראשונה במאה ה-17 בעקבות ניסיון של רופא הולנדי בשם סילביוס מאוניברסיטת ליידן ליצור תרופה לבעיות עיכול. בכל מקרה, גם אם ההנחה הזאת נכונה, הרי שד”ר סילביוס בסך הכל שכלל משקה שהיה ידוע בהולנד ובארצות השפלה כבר מהמאה ה-12, ואולי אף לפני כן.
הג’ין קיבל את שמו מהמילה “ג’נייפר” (או “חנייבר”), בעברית: ערער, השיח שפירותיו נותנים למשקה, על בסיס תזקיק דגנים, את טעמו. למרות המקור ההולנדי והעובדה שחיילים הולנדים נהגו ללגום ממנו בשדה הקרב, מי שמזוהים יותר מכל עם הג’ין הם האנגלים.
בתקופת המהפכה התעשייתית היה הג’ין למשקה שנועד להשכיח מההמונים את סבלם והוא זוקק בכמויות אדירות וללא כל פיקוח. רק התערבות ממשלתית (יש הטוענים בזכות לובי של יצרני הבירה שהודאגו מהתחרות) בשלהי המאה ה-18, הסדירה את תהליך הייצור.
הג’ין האיכותי פרח בלונדון במחצית השנייה של המאה ה-19 ושימש כבסיס לקוקטיילים רבים, אם כי המפורסם שבהם, המרטיני, נולד דווקא בארצות-הברית. שילוב מוכר מפורסם אחר “ג’ין אנד טוניק” הוא תולדה של התרופה לקדחת כינין שהחיילים האנגלים נהגו ליטול, כשהם מערבבים במימיה גם ג’ין ומעט סוכר, כדי להסוות את טעמו המר של הכינין.
כתוצאה מהניעור התקבל משקה תוסס קלות בעל טעם מריר-מתוק וכך נולד הטוניק (מקור השם: תרופה) כבן לוויה מושלם לג’ין. למרות ארצות מוצאו, המדינה שאימצה בחום את הג’ין היא ספרד שברים רבים בתחומה הפכו את ערבוב הג’ין והטוניק לאומנות של ממש.