שפריץ א-לה ז’וז’ו: כרמל הוק

05.07.15 6:00 am
פורסם בתוך: דעות, הגיגים וטורים | יין | יין ישראלי | קוקטיילים

חיליק גורפינקל על ישראל של טרום פלצנות היין, כשכל מה שרצית אחרי יום עבודה מפרך היה בסך הכל שפריץ…

פעם, מזמן, לא היה בארץ יין. כלומר היה, אבל אף אחד לא שתה אותו. לא כי הוא היה רע, הוא היה סבבה, בלי עץ ושמץ וכל מיני חנטרישים. סתם יין. גראנש רוזה. שנין בלאן. הכל של כרמל מזרחי כמובן. לא שתו אותו כי אף אחד לא שתה כאן יין. היינו אז חלוצים וייבשנו ביצות.

כשייבשנו ביצות לא היה אפרול בארץ. וקמפארי היה רק למי שעבר בדיוטי פרי. אבל אף אחד לא עבר בדיוטי-פרי... (צילומים: יח"צ, ישראל פרקר)

כשייבשנו ביצות קמפרי היה רק למי שעבר בדיוטי פרי. אף אחד לא עבר אז בדיוטי-פרי (צילומים: יח”צ, ישראל פרקר)

אז למה בכל זאת היה כאן יין, אולי תשאלו. כי עשינו ממנו שפריץ. לא יודעים מה זה שפריץ? תנו לי לעזור לכם, מתוחכמים שכמותכם. אפרול אתם מכירים? יופי! וכשאתם מערבבים אותו עם סודה, איך אתם קוראים לו? אפרול שפריץ, נכון? אז זהו שאז, כשייבשנו ביצות, לא היה אפרול בארץ. וקמפארי היה רק למי שעבר בדיוטי-פרי. אבל אף אחד לא עבר בדיוטי פרי. היינו חלוצים.

כרמל הוק - בקבוק אאז בין ביצה אחת לשנייה, ובין סלילת כביש טבריה-טבחה לבניית המוביל הארצי, ישבנו עם אלכסנדר זייד ומניה שוחט ושתינו קצת שפריץ. יין זול עם סודה גרועה. וזה היה נהדר. לאו דווקא בגלל שזה היה כל-כך טעים – וזה היה לא רע בכלל, אגב, אלא בגלל שזה היה נטול כל פלצנות ו’מבינות’. אף אחד לא הבין אז ביין. לא ידענו שצריך להבין בזה.

היין היה כרמל הוק, הסודה היתה של טמפו, או מסיפולוקס. הכל היה בסדר. אכלנו קבאב רומני אצל נלו, או אצל ‘לה לוקה’. אח, אח, לה לוקה. כששחררו אותי מהטירונות בעוון בעיות של גיל ההתבגרות (בחיי שזה מה שהפסיכיאטר כתב), לקחו אותי הורי ללה לוקה. הייתי עדיין במדים ובפעם האחרונה גם עם רובה שהיה גדול כמעט כמוני.

ישבנו מול האיש הענק בחור השחור בקיר. האיש עמד ליד גריל ענקי כמעט כמוהו ועשה לנו אנטרקוט שרק בגן-עדן יש כמוהו. וגם זה לא בטוח. המלצר אמר שחבל, שהכי כדאי לנו לבוא בשבת כי אז יש ‘שתיים תזמורת’. אכלנו את הסטייק ושתינו את השפריץ. ופתאום אפילו הצבא לא היה כל-כך מפחיד. לכמה רגעים.

כרמל הוק - בקבוק באבל זהו. אין יותר לה לוקה, ואין מריאנה בלווינסקי או בנוגה. ואין חיים גריל רומני בדיזנגוף-ז’בוטינסקי ואחר כך ברחוב נס-ציונה. ואין שפריץ. רק אפרול. וכשמישהו כבר שותה שפריץ, הוא עושה את זה עם שאבלי וסודה מאנגליה. וחושב שהוא מצחיק. אז עשיתי לי קצת שפריץ עם כרמל הוק שהשגתי מכרמל. עכשיו הוא כבר חצי יבש וזה פחות טעים. אבל לא חשוב. התגעגעתי אז עשיתי. ונזכרתי בלה לוקה. וחיים. ווילי. וד”ר לנדאו.

פעם ישבנו אחי ואני אצל חיים ואכלנו כל-כך הרבה עד שכשיצאנו הקאתי ממש ביציאה הכל מרוב אוכל. אחר-כך לא עברתי במדרכה הזאת חמש שנים מרוב בושה ופחד. כשסיפרתי את זה לווילי, הבן של חיים ואחד הטבחים הכי טובים שהיו כאן וגם האנשים הכי מצחיקים, הוא לא הבין ממה פחדתי ולמה התביישתי. “האוכל היה טעים?”, הוא שאל. “כן”, אמרתי. “אז מה קרה, קצת הקאת”.

לא זוכר אם גם אז שתינו שפריץ. אבל היה כיף. אבל זהו. נגמר.

 

 

תגובות

לכתבה זו נרשמו 0 תגובות

מוזמנים להגיב

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>