טיול למיטיבי לתת: סיור מזקקות

15.05.16 5:00 am
פורסם בתוך: וויסקי | וויסקי סקוטי | סיורי מזקקות

עשר שנים לקח לדורון גינוסר לממש את החלום ולנסוע לסיור מזקקות באיילה שבסקוטלנד. היה שווה כל טיפת וויסקי…

עשר שנים! עשר שנים אנחנו מדברים על הטיול הזה. עשר שנים שבהן התחלפו יעדים, הרכבים, דרכי טיול (אפילו חשבנו על טיול ימי), אבל בכל פעם, לא הצלחנו להוציא את הטיול הזה לפועל. הרעיון הבשיל בערבי הוויסקי של יוני ישי, ממועדון הוויסקי הישראלי. בכל פעם אמרנו לעצמנו שאנחנו חייבים לצאת לסיור מזקקות בסקוטלנד, אבל תמיד משהו מנע מאתנו להגשים את החלום. אבל אחרי יישון של עשר שנים, החלטנו שבאמת הגיע הזמן, אז התייעצנו עם יוני, שגם סייע לנו בארגון, ויצאנו, שישה חברים, לטיול של שבוע באיילה…

המודעות לתיירות הוויסקי באי והתנאים לקליטת צלייני הוויסקי רק הולכים ומשתפרים (צילומים: דורון גינוסר, אסף דר)

המודעות לתיירות הוויסקי ותנאי קליטת צלייני הוויסקי באי הולכים ומשתפרים (צלמים: דורון גינוסר, אסף דר)

איילה (Islay) הוא אי במערב-סקוטלנד, כ-40 ק”מ צפונית לאירלנד, המכונה “מלכת האיים ההיברידיים”, אבל הכינוי הראוי יותר עבורו הוא “אי הוויסקי”. בחלוקה המקובלת של אזורי וויסקי בסקוטלנד, איילה נחשב אזור בפני עצמו. באי חיים כ-3200 תושבים, וממוקמות בו 8 מזקקות וויסקי פעילות. יש משהו כמעט צלייני בהגעה לאיילה. עבור חובב וויסקי, שמכיר את שמות המזקקות והוויסקי שהן מייצרות, מדובר בחוויה ייחודית להגיע ל”קודש הקודשים”, אל המקום שבו מיוצר הוויסקי המפורסם.

האי איילה בסקוטלנד - צלם שי סרנגההיום הראשון: הגעה לאיילה

מסתבר שההגעה לאיילה אינה כה פשוטה. טסנו לאדינבורו, המשכנו ברכב, בנסיעה של כשלוש וחצי שעות, אל קנאקרייג (Kennacraig), שם תפסנו את המעבורת האחרונה אל איילה. הפלגה של שעתיים הביאה אותנו אל פורט אסקייג (Port Askaig), כפר-הנמל בצפון-מזרח איילה, ומשם עוד חצי שעה של נסיעה עד ליעד. לאחר כ-20 שעות בדרכים, הגענו לפורט אלן (Port Ellen), אחת משתי העיירות הראשיות באי, והנמל העיקרי שלו. למרות השעה המאוחרת, לא יכולנו שלא לבקר בפאב המקומי – “The Ardview Inn” – פאב קטנטן ואותנטי, המגיש שתייה בלבד, ומתהדר כמובן בתפריט וויסקי מכובד מאיילה וג’ורה. מלבדו, קיימים בעיירה עוד שני פאבים – הפאב ב-Islay Hotel, המעט מצועצע והפאב במלון White Hart, ששעות הפתיחה שלו אינן סדירות.

מזקקת בונאהאבן בסקוטלנד - צלם שי סרנגההיום השני: בונאהאבן וקול אילה

בבוקר היום השני יכולנו לראות את הנוף המרהיב של המפרץ שנשקף מחלון הקוטג’ שבו התאכסנו. מצדו השני של המפרץ ניצבה מזקקת “פורט אלן” הישנה, שחדלה לפעול והפכה למפעל ההלתתה הגדול של תאגיד “דיאג’יו”. מפעל זה מספק את הלתת, בדרגות עישון שונות, לרוב המזקקות באי, שוויתרו על ההלתתה העצמית. יעדנו הראשון היה צמד מזקקות הנמצאות בפינה הצפון מזרחית של האי, על מיצר איילה (Sound of Islay), המפריד בין איילה לאי השכן ג’ורה (Jura).

וויסקי-בונהאבן-בקבוקהסיבה למיקום הרחוק והנידח למדי היא ששתי המזקקות החלו את דרכן (כמו הרבה אחרות) כמזקקות לא חוקיות. את הדרך לשם עשינו הפעם במונית, בשל החוקים המחמירים בסקוטלנד של נהיגה ואלכוהול. חשוב לדעת שהמשטרה שם נוקטת במדיניות של “אפס סובלנות”, וכמות האלכוהול המותרת נמוכה מאוד, פחות משליש בירה. כך שגם ב”בוקר שאחרי”, אתם עלולים עדיין להיחשב כשיכורים על-פי החוק, והעונש המידי הוא החרמת הרכב. לכן, כדאי להגיע למזקקות באוטובוס או במונית (תלוי במספר הנוסעים). אם בכל זאת נוהגים, המזקקות מציידות את הנהג התורן בבקבוקונים קטנים עם הוויסקים שנמזגו, על-מנת שיוכל לשתות במועד מאוחר יותר.

המזקקה הראשונה שבה ביקרנו היא מזקקת “בונאהאבן” (Bunnahabhain, מבטאים Bunahavn). פירוש השם הוא “שפך הנהר”. המזקקה נוסדה בשנת 1881, ונמצאת היום בבעלות תאגיד Distell הדרום-אפריקאי. בשונה מרוב הוויסקים באיילה, בונאהאבן אינו מעושן כלל וטעמיו עדינים. דיוויד המדריך הציג לנו בגאווה את תהליך ייצור הוויסקי, ולאחר מכן עברנו למחסני החביות, שם טעמנו 3 סוגי וויסקי, ישירות מהחבית. לטעמי, המוצלח ביניהם היה וויסקי בן 16 שיושן בחבית שרי אולורוסו (58.6% אלכוהול).

מזקקת קול אילה – צלם שי סרנגהעל אף היום הגשום, התמזל מזלנו, והגשם פסק בדיוק בזמן על-מנת לאפשר לנו לטייל ברגל ממזקקת “בונאהאבן” למזקקת “קול אילה”. על המפה, שתי המזקקות קרובות מאוד, אולם אל תתפתו לבחור בדרך הקצרה לאורך החוף או דרך השדות, משום שאז צפוי לכם מפגש קרוב עם אדמת הכבול הבוצית והטובענית של האי. ההליכה לאורך הכביש (זהירות, אין שוליים…) היא אמנם ארוכה יותר – כשעה עד שעה וחצי – אך מדובר בטיול נעים בנוף מרהיב, בתנאי שמזג-האוויר מאפשר זאת.

תחנתנו השנייה היתה מזקקת “קוֹל אִילה” (Caol Ila). פירוש השם הוא “מיצר איילה”, שעליו משקיפה המזקקה. עם קצת מזל ניתן לראות בו דולפינים וכלבי ים. המזקקה, שנמצאת מעט צפונית לפורט אסקייג, נוסדה בשנת 1846 ונמצאת כיום בבעלות תאגיד “דיאג’יו” העולמי. הוויסקי המפורסם של המזקקה הוא כמובן “קול אילה 12” המעושן, אולם בטעימות נחשפנו גם לסוגי הוויסקי המיוחדים והבלתי מעושנים של המזקקה, כמו למשל “קול אילה 25”, “Stitchell Reserve” (על שם מנהל המזקקה, בילי סטיצ’ל, שפרש לגמלאות בשנת 2013) ומהדורות מיוחדות שיצאו לכבוד “פסטיבל איילה” ב-2013 ו-2015. “פסטיבל איילה” (Feis Ile) הוא פסטיבל וויסקי ומוזיקה שנתי שנערך באי בכל שנה בחודש מאי. במהלך שבוע הפסטיבל גדוש האי באלפי תיירים, והמזקקות מוציאות גרסאות מיוחדות של וויסקי לכבוד הפסטיבל באותה שנה. חשוב לזכור שגם המחירים באותו שבוע מתעדכנים בהתאם.

פרות באי איילה בסקוטלנד - צלם שי סרנגההיום השלישי: פורטנהייבן ופורט וומיס

היום השלישי לטיול היה חג הפסחא, והמזקקות היו סגורות. לכן, ניצלנו את הזמן לטייל ברחבי האי. נחשפנו ביום הזה ללבביות של תושבי האי, שבכל מפגש אקראי יברכו אותך לשלום. בין אם מדובר במכוניות החולפות זו מול זו בכביש, ונהגיהן יניפו יד לברך זה את זה, ובין אם מדובר בפגישה ברחוב, שבה יאמרו שלום ויחוו דעה על מזג-האוויר, גם אם אלה תיירים זרים מישראל.

בחרנו לבקר במערב האי, בצמד הכפרים פורטנהייבן (Portnahaven) ופורט וומיס (Port Wemyss), השוכנים לחוף האוקיאנוס האטלנטי. הכפרים צמודים זה לזה וחולקים כנסייה אחת, עם שתי דלתות – אחת לכל כפר. לאחר נסיעה בנוף מרהיב לאורך החוף, המשכנו למרכז האי, אל פינלאגאן (Finlaggan) – אי בתוך אי, אשר שימש כביתם של “אדוני האיים” (Lords of the Isles) משבט מק’דונלד, וכמרכז השלטוני של האי במהלך ימי הביניים.

מזקקת ברוכלדי בסקוטלנד - צלם שי סרנגההיום הרביעי: ברוכלדי

ביום הרביעי הגענו למזקקת “ברוכלדי” (Bruichladdich, מבטאים Bruchladi). פירוש השם הוא “חוף סלעי”. המזקקה נוסדה בשנת 1881 ונמצאת היום בבעלות תאגיד “רמי קואנטרו”. במזקקה ניתן לראות את מכל הבישול (Mash tun) הפתוח היחידי באיילה, ובין הבודדים בסקוטלנד (אובדן החום מחייב הזרמה רבה יותר של מים חמים). בנוסף, נמצא במזקקה דוד הזיקוק הוותיק ביותר בסקוטלנד, שימיו כימי המזקקה עצמה. עוד מאפיין ייחודי הוא דוד הזיקוק “Ugly Betty” המשמש לזיקוק הג’ין “The Botanist” – הג’ין היחידי המיוצר באיילה, המכיל 31 סוגי צמחים, 22 מהם אופייניים לאיילה ונאספים על-ידי זוג בוטנאים, שעל שמם נקרא הג’ין.Bere Barley 2006 2nd Edition 1520 White

מזקקת ברוכלדי ידועה במגוון הרחב של הוויסקים שהיא מייצרת, אותם ניתן לחלק לשלוש קבוצות: “ברוכלדי” (לסוגיו) הבלתי מעושן, “פורט שרלוט” המעושן (על שם הכפר הסמוך והמזקקה שפעלה בו) ו”אוקטומור” הסופר-מעושן, אשר בא לתת מענה לדרישה ההולכת וגוברת לוויסקי יותר ויותר מעושן. אוקטומור נחשב לוויסקי המעושן ביותר בעולם, עם 258 ppm, וגרסאות נוספות שגם עוברות את ה-300 (לשם השוואה, ארדבג 10, הנחשב למעושן מאוד, מכיל 55 ppm). לאחר כל הטעימות, צעדנו שמחים וטובי לב לארוחת ערב במסעדה הטובה של מלון “פורט שרלוט” (יש להזמין מקום מראש).

מזקקת לגוולין - צלם שי סרנגההיום החמישי: לגוולין וארדבג

ביום החמישי ביקרנו בשתיים משלוש המזקקות הדרומיות – “לגוולין” ו”ארדבג”. בשנה האחרונה נסלל שביל להולכי רגל ואופניים, המאפשר הליכה נוחה מפורט אלן אל שלוש המזקקות שמזרחית לה. מזג-האוויר הנח הפך את ההליכה לטיול נעים שאפשר לנו ליהנות מהנופים היפים ומבעלי החיים שראינו בדרך, כמו צבאים וכלבי ים. המזקקה הראשונה היתה מזקקת “לגוולין” (Lagavulin), שנקראת על שם הכפר שבו היא שוכנת, ושאת שמו ניתן לתרגם כ”בקעה ליד הטחנה”. המזקקה הנה בבעלות תאגיד “דיאג’יו” והשנה היא חוגגת 200 שנה להיווסדה (1816).

בשל מגבלות לו”ז ויתרנו על סיור במזקקה עצמה והצטרפנו ל-“warehouse experience” – טעימות וויסקי במחסני המזקקה, בהדרכתו של איאן מק’ארתור, אחראי המחסנים הוותיק של לגוולין. טעמנו סוגים שונים של לגוולין, בסיומות מיוחדות וכן מהדורות “פסטיבל איילה”, אך על כולם התעלה הוויסקי שנשאב מחבית בת 34 שנה. כששתיתי אותו, לא יכולתי שלא לחשוב איפה הייתי ומה עשיתי בשנת 1982, השנה שבה זוקק הוויסקי. לא ניתן לטעות בטעם המעושן המוכר של לגוולין, אך ניכר כי השנים הרבות עידנו אותו מאוד ויצרו וויסקי מרשים עם טעם מורכב.

מזקקת ארדברג - צלם שי סרנגהבדרכנו מזרחה מלגוולין, עצרנו ליד חורבות טירת דניווג (Dunyvaig Castle), ששימשה בסיס ימי של אדוני האיים. הטיפוס אל החורבות מסוכן למדי, במיוחד אחרי הוויסקי ששותים במזקקה, וניתן להסתפק בתל הקטן, שמספק נקודת תצפית יפה על המפרץ וזווית צילום טובה של המזקקה. משם, המשכנו בדרכנו אל מזקקת “ארדבג” (Ardbeg). פירוש שמה של המזקקה הקטנה הוא “צוק קטן”, והיא נוסדה בשנת 1815. כיום נמצאת המזקקה בבעלות תאגיד “לואי ויטון מואה הנסי”. ארדבג אמנם ידוע כוויסקי מעושן מאוד, אך גם הם נענו לדרישה הגוברת לעשן, והוציאו את “סופרנובה” – הוויסקי הסופר-מעושן של ארדבג, עם 100 ppm.

הקשר של ארדבג לחלל אינו מסתיים עם “סופרנובה”. המזקקה הוציאה גם מהדורה מוגבלת של “גלילאו” – וויסקי בן 13 שנה, שנועד לציין את הניסוי שבו נשלחה כמות קטנה של תזקיק ארדבג לחלל, על-מנת לבדוק את השפעת היעדר הכבידה על יישון וויסקי. בכך, מתגאים במזקקה, הפך ארדבג ל”וויסקי החללי הראשון”. עם כל זאת, את תשומת הלב שלי תפס וויסקי אחר – “Dark Cove” – גם הוא מהדורה מוגבלת של ארדבג: וויסקי בחוזק 55%, שחלקו יושן בחבית ברבן וחלקו בחבית שרי כהה. התוצאה היא הוויסקי הכהה ביותר של ארדבג, בעל טעמים עשירים מאד, המשלבים עשן ומתיקות.

מזקקת לפרויג - צלם שי סרנגההיום השישי והשביעי: אתנחתא, ואז לפרויג ובומור

ביום השישי לקחנו אתנחתא נוספת מהמזקקות, על-מנת להמשיך ולסייר באי, ולאזור כחות לקראת היום השביעי והאחרון, שבו ביקרנו בשתי המזקקות האחרונות בסיורנו. הראשונה היתה מזקקת “לפרויג” (Laphroaig), שנוסדה גם היא בשנת 1815, ונמצאת כיום בבעלות תאגיד “בים סנטורי”. מזקקת לפרויג היא אחת משתיים באי שעדיין מלתיתות בעצמן את השעורה ואינן מקבלות את האספקה מהמפעל בפורט אלן (השנייה היא מזקקת “בומור”). תנורי הקלייה המוזנים בכבול מעניקים ללתת של לפרויג את הטעם והריח הכבוליים הכל-כך אופייניים לו.וויסקי-לפרוייג-10-שנים-497x1024

מאפיין ייחודי נוסף הוא מספרם האי-זוגי (7) של דודי הזיקוק, בשונה משאר המזקקות, שבהן מופעלים הדוודים בצמדים. גם כאן, בסיום הסיור עברנו לטעימות במחסנים, ישירות מהחבית. בסופן, זכה כל אחד למלא לעצמו בקבוק קטן של 250 מ”ל, על-פי בחירתו. את הבקבוק שלי מילאתי בלפרויג בן 17 שנה (משנת 1998) בסיומת שרי. עוד וויסקי ראוי לציון הוא הלפרויג Quarter Cask המשלב טעמים וניליים בטעם המעושן האופייני של לפרויג.

גימיק חביב במרכז המבקרים הוא בהרשמה למועדון החברים של לפרויג, שבסופה מקבל כל חבר חלקת אדמה קטנה בגודל פוט מרובע מחוץ למזקקה. בתעודה שמונפקת מצוין הנ”צ המדויק, ובעזרת GPS ניתן להגיע אל החלקה ולתקוע בה דגל (בתנאי שמוכנים לבוסס בבוץ הסמיך). בביקורים הבאים במזקקה, ניתן לגבות (פעם בשנה) את שכר הדירה, המשולם על-ידי בקבוקון קטן של לפרויג 10.

מזקקת בומור - צלם שי סרנגהמלפרויג נסענו אל עיירת הבירה של האי, בומור (Bowmore). בתחילת הרחוב הראשי בעיירה ניתן לראות את הכנסייה העגולה של בומור, שנבנתה כך על-מנת שלא תהיה לשטן פינה להסתתר בה. אנחנו, לעומת זאת, המשכנו במורד הרחוב, למזקקת “בומור”, הנמצאת על החוף. פירוש השם הוא “שרטון גדול”, ומבט על האוקיאנוס ממזח המזקקה מבהיר היטב את מקור השם. “בומור”, שנוסדה בשנת 1779, היא המזקקה (החוקית) הוותיקה ביותר באי. כיום, משויכת המזקקה לתאגיד “סנטורי” היפני.

בדומה ללפרויג, גם בומור ממשיכה להלתית בעצמה את השעורה, אך רצפת ההלתתה שלה אינה גדולה דיה על-מנת לספק את כל צורכי המזקקה, ולכן חלק מהלתת “מיובא” למזקקה מבחוץ. מאפיין ייחודי של המזקקה הוא מחסני החביות הממוקמים ממש על המים, אשר גלי האוקיאנוס מתנפצים על קיר האבן העבה של המחסן, משפיעים על האקלים שבתוכו. בכניסה למרכז המבקרים ניתן לראות את אחד מתריסר הבקבוקים הקיימים של “בומור 1957” – וויסקי בן 54 שנה, שבוקבק בשנת 2011 – היישון הארוך ביותר בתולדות האי. בקבוק אחר של וויסקי זה נמכר במכירה פומבית תמורת 85,000 £. לצערנו, הוויסקי הזה לא נכלל בטעימות.

רצפת ההלתתה של לפרויג – צלם שי סרנגהאל המזקקה האחרונה באי לא הגענו הפעם. מדובר במזקקת “קילכומן” (Kilchoman) הצעירה, שנוסדה אך לפני 10 שנים, וממוקמת במערב האי. בכל זאת, צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה. בסופו של היום נפרדנו מאיילה במעבורת האחרונה מפורט אלן, בדרכנו לנמל התעופה של אדינבורו. תם ונשלם הטיול, והתוצאה בהחלט עמדה בציפיות, ואף יותר. יישון של 10 שנים הוליד טיול נהדר, עם טעמים נפלאים ומלאים וסיומת של “עוד”. איילה היא בהחלט פנינה, אי עם אווירה של כפר אחד גדול, שבו עדיין נשמרים התמימות והרוגע. אי שהוא גן-עדן לכל חובב וויסקי.

ניכר כי אט, אט, מתפתחת באי המודעות לתיירות הוויסקי והתנאים לקליטת צלייני הוויסקי הולכים ומשתפרים. יש לקוות כי המשמעות לא תהיה מסחור של האי ואובדן התמימות שלו. ובאשר לנו – הדיבורים על הטיול הבא כבר מתחילים. האם שוב נצטרך להמתין 10 שנים כדי לממש אותו, או שבהיותנו למודי ניסיון, נוכל להוציאו לפועל הרבה יותר מהר? ימים יגידו. בינתיים, צריך להתמודד עם מלאי הבקבוקים שגדל.

!Slàinte mhath

תגובות

לכתבה זו נרשמו 4 תגובות
  • זוגתי מגשימה לי חלום ילדות ואנחנו מתכננים טיול מזקקות בספטמבר. כמובן שלא יהיה מנוס מלבקר באיילה, בטח לאחר הכתבה הזאת… שאלה לוגיסטית – האם יש דרך טובה לשנע בקבוקים לארץ, או שאין מנוס מלהסתפק בבקבוק לאדם עקב מגבלות מכס?

    • גם אם תשלח, חוקי המכס עדיין חלים. מומלץ לא להתחכם עם המכס, ואם הבאת יותר מליטר לאדם (לאו דווקא בקבוק), עדיף להצהיר על הכמות במסלול האדום. אם לא הגזמת עם הכמות, לא יעשו לך בעיות.

  • מוזמנים להגיב

    You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>