המרטיני של שאול: וורמוט נואי פראט

02.08.16 5:00 am
פורסם בתוך: ג'ין | דעות, הגיגים וטורים | קוקטיילים | שרי, פורט ויינות מחוזקים

חיליק גורפינקל על שאול אברון – האיש שהיה לוקח אתו את המרטיני שלו אפילו לנסיעה במונית, ומסרב לרדת עד שסחט מהכוס את הטיפה האחרונה…

השעה היתה מאוחרת. מאוחרת מאד. בעוד כמה שעות הייתי אמור לקום כבר ולחזור למטבח. ביקשתי מנהג המונית לעצור ליד בית אל על. לאורך כל הדרך מיפו ניסה שאול לשכנע אותי להמשיך אתו הלאה, עוד שני בלוקים בערך, ולרדת מול הסופר בבן-יהודה, היכן ששכנה אז במרתף מסעדת ‘רנדוו’ של שי מ’בוננזה’. נו, טוב, עכשיו אני צריך להסביר מי זה שאול, מי זה שי ומה היו בוננזה ורנדוו. עוד שנייה בבקשה…

למה דווקא נואי פראט? כי ככה שאול רצה. שאול פשוט רצה את הכי טוב. תמיד. כמה פשוט... (צילומים: יח"צ, סמדר בן-אבי)

למה דווקא ‘נואי פראט’? כי ככה שאול רצה. כי שאול רצה את הכי טוב. תמיד… (צילומים: יח”צ, סמדר בן-אבי)

ככל שהפציר, ואף פעם לא היה קל, לא לי ולא לרבים וטובים ממני, יכולת לסרב לשאול שידע להפציר, או שמא לדרוש במפגיע את כל מה שחשב שמגיע לו, והגיע לו לא מעט, לפחות לדעתו. רבים וטובים גם נטו להסכים. לא אני. לא תמיד. באותו ערב, כאמור, לא הסכמתי. לא הסכמתי להתלוות לעוד דרינק אחרון, או שניים, או שלושה אצל שי. ידעתי שלא אשרוד אותם. לא כשאני צריך לקום כל-כך מוקדם, ולא כשהשתייה של אותו ערב לא התחילה כמובן באותו דרינק אחרון מיועד.

ואז, כשהמונית סוף-סוף עצרה בבן-יהודה פינת שלום עליכם, מתחת לבית אל על, מרחק חמש דקות מביתי, אחרי נסיעה שנראתה לי ארוכה כאורך הגלות, הבנתי, באיחור גדול, מדוע באמת לא רצה שאול שארד בפינת שלום עליכם. הוא ידע שמכיוון שהוא זה שישב בצד הקרוב למדרכה, יכריח אותו הנהג לרדת לפני ולתת לי לרדת בבטחה ולא ישר אל התנועה הזורמת, דלילה ככל שתהיה בשתיים בלילה. וכשכלו כל הקיצים ושאול אכן נאלץ לרדת לרגע ולתת לי לעבור, קצת קשה היה לנסות ולדלג מעל כרסו העצומה ולהניח לו להישאר ישוב, קרה מה ששאול חשש ממנו יותר מכל, לפחות באותו רגע, חלק מהמרטיני שלו נשפך. חלקו גם עליו.

מרטיני-במלון-סאבוי-לונדון - אווירהנדמה לי שבשלב הזה, לפחות חלקכם מבין כבר מי הוא שאול. שאול אברון כמובן, האיש והמשקה. האיש והאגדה. כן, אני יודע, כבר סיפרתי לא פעם על עלילותיי עם שאול בעיר הגדולה. גם כאן וגם במקומות אחרים. אז מה. שאלו פעם את אורי זוהר למה הוא מספר תמיד את אותן בדיחות. זה קל, הוא ענה. לי זה יותר נוח והקהל יודע מתי לצחוק. אז אם כבר שמעתם את הסיפור הזה, אני מתנצל מראש ומקווה שאתם צוחקים במקומות הנכונים. אבל באותו הערב שאול לא צחק. גם אני לא. היה נדמה לי, לפחות באותו הרגע, שזה הסוף שלי בתור השף של שאול בבר היין שלו, הלא הוא ‘יועזר בר יין’ הי”ד. שאול נראה היה כמי שאיבד קרוב משפחה, לפחות. והוא הרי איבד כמה וכמה עד אז.

המרטיני ההוא של שאול, היה באופן קצת אירוני, אחת הפשרות היחידות שהסכים לעשות. האיש העקשן והנהנתן הזה – והעקשנות תמיד עסקה בנהנתנות, לפחות ביחסים בינינו – לא ויתר לעצמו, ולי, כמעט אף פעם. לפחות לא כשזה נגע באוכל. וכמעט תמיד זה נגע באוכל. לפרקים נדמה היה שזה כל מה שמעניין את שאול. ומדוע היווה המרטיני ההוא סוג של פשרה? משום שהוא הוכן עם הוורמוט ה’לא נכון’. וורמוט של חברת מרטיני האיטלקית במקום זה של חברת נואי פראט הצרפתית. ולמה דווקא נואי פראט? כי ככה שאול רצה. טוב, לא בדיוק. שאול פשוט רצה את הכי טוב. תמיד. כמה פשוט. אבל מה לעשות שלא תמיד היה הטוב ביותר זמין? כמו למשל הוורמוט הצרפתי הנחשק. אז לוותר על מרטיני? לא שאול. ולכן, נאלץ שאול, במקרה הזה, להסתפק בתחליפים.

וורמוט נואי פרט - אווירהצחוק הגורל הוא שכמעט כל דבר ב’יועזר’ היה בעצם תחליף כלשהו למה ששאול חלם עליו, זאת מכיוון שכמעט כל מנה, או משקה, נועדו להזכיר לשאול משהו שטעם פעם במקום אחר. רחוק. לפעמים זה היה נאמן מאד למקור: יינות בורגון שהם אותם יינות כמובן אם כי בטוח שהם טעימים יותר במולדתם, שם אינם נאלצים לנדוד בבטן אוניות מתנדנדות; או אויסטרים טריים מבראטן, שהם עדיין אותם אויסטרים בכל זאת, ולפעמים קצת פחות; בשר בקר מקומי במקום שארולה צרפתי, או בשר טלה ישראלי במקום, שוב, כזה שלחך עשב על אדמת ארץ הקודש, כלומר ארץ הקודש האמיתית, כלומר צרפת.

לפני כמה שבועות נחתו סוף-סוף בישראל (שוב, מסתבר. אלי בן זקן מיקב קסטל העיר לי שאי-שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת, כבר ביקר כאן הוורמוט הצרפתי החביב על שאול) הוורמוטים של נואי פראט החביבים כל-כך על שאול. אל הלבן הקלאסי, זה המתאים כל-כך להכנת המרטיני, הצטרפו גם האדום המתוק קצת יותר (אם כי לא בלי טעם טוב) וה-Ambre ה’חלוד’ והמצוין.

מילקשאול, כידוע, כבר לא יזכה להכין לעצמו מרטיני כלבבו. הוא מת לפני כמה שנים. אבל אתם יכולים למזוג כמה טיפות על כוס מרטיני מלאה קרח, להפוך אותה על כף ידכם ולתת לוורמוט לזלוג לכיור (כן, בסוף מדובר בכלל בלא יותר מאשר זיכרון של וורמוט על הקרח), למלא את הכוס בג’ין טנקרי, לנגב את שוליה עם קליפת לימון, או ליים (גם את זה לא ממש היה לנו אז) ולשתות את המרטיני האגדי של ‘יועזר’ כפי שהתכוון אליו המשורר. ולא זכה.

אה, כן. מי זה שי? שי שטיין, איש רב מעללים ומסתורין, שהיה בעליה של מסעדת ‘בוננזה’ האגדית, שהגישה את ההמבורגר הכי טוב בעיר למיטב הבוהמיינים אי אז. אחר כך נדד שי לאותה ‘רנדוו’ מתחת לסופרמרקט העברי הראשון, ספק בית חם לזונות טובות לב ולקוחותיהן, ספק מסעדה רוסית, ספק צוללת אטומית על היבשה. אחר כך הוא קצת נעלם. אולי עוד אספר עליו כאן פעם, אם יורשה לי. לפעמים אני עוד פוגש אותו מודד את מדרכות בן-יהודה מתחת לכובע הנצחי שלו. אני מהנהן בראשי והוא מחזיר לי נענוע. ושנינו מתגעגעים לשאול.

Tags: , , ,

תגובות

לכתבה זו נרשמו 0 תגובות

מוזמנים להגיב

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>