הבה נגלילה: טיול בגליל המערבי

18.07.15 7:30 am
פורסם בתוך: אוכל | ברנדי, גראפה ואו דה-ווי | יין | סיורי יקבים | סיורי מזקקות

מירה איתן החליטה לפרגן לעצמה יום כיף בגליל המערבי וממליצה על מסלול טיול למיטיבי לסת…

פתאום קלטתי שמזמן לא טיילתי בארץ סביב הנושאים האהובים עלי ביותר: יין, אלכוהול ואוכל. מיד שינסתי מותניים, או יותר נכון את ה’פוקוס’ החביבה שלי, אספתי חברה אהובה שאוהבת בדיוק את אותם נושאים, ויצאנו ליום מרתק בגליל המערבי. אז היה פה יקב עם סיפור מאלף למנה ראשונה, מסעדה עם אוכל נהדר לעיקרית, ומזקקה עם מוצרים מרתקים לקינוח. ממש ככה.

הטעמים מערבבים לי לאט, לאט, את שארית התודעה, ונעימות רבה מתפשטת בגוף ובראש... (צילומים: מירה איתן)

הטעמים מערבבים לי לאט, לאט, את שארית התודעה, ונעימות רבה מתפשטת בגוף ובראש… (צילומים: מירה איתן)

 

יין למנה ראשונה

כישורית הוא כפר לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, הממוקם בקיבוץ כישור שבגליל המערבי העליון. אנשי כישור וחברי כישורית יצרו יחדיו קהילה שיתופית המאפשרת לבוגרים בעלי הצרכים המיוחדים להגיע למימוש עצמי ולעצמאות דרך תעסוקה יצרנית.

יקב כישור - אווירה 2 - צילום מירה איתן.jpgמרבית החברים עובדים בענפי המשק והשירות שבכפר, בכלבייה המשכנת גם אלופי תחרויות, במרכז תקשורת המפיק מגזין טלוויזיוני חודשי, בחוות הסוסים הטיפולית, בגן הירק האורגני, במאפייה, בלול תרנגולות החופש, במחלבת העזים האורגנית, במגבנה, בכרמים וגם… ביקב שהוקם במקום. ביקב נמצא מרכז מבקרים מזמין, המשקיף על כרמי הענבים והחורש הגלילי הטבעי. ניתן לסייר ביקב, ללגום ממבחר היינות וליהנות מהתוצרת האורגנית העשירה של כישור: הלחם, הגבינות, הירקות ועוד.

ביקב זכיתי לאירוח חם מצד ריצ’רד דיוויס – הכורם והיינן של היקב, יאיר אונא – מנהל השיווק, ואיתי להט המוכשר – היינן המלווה והיועץ של כישור. 80 דונם הכרמים של היקב ממוקמים סביבו, כאחוזת יין אמיתית, וכוללים את ענבי בורדו הקלאסיים וגם את ענבי עמק הרון. ליקב שתי סדרות: סדרת כרם כישור וסדרת כישור Savant (בספקטרום האוטיסטי המילה מציינת מישהו שמצטיין מאוד בנושא מסוים).

שלושה יינות לבנים, רוזה אחד, שלושה יינות אדומים – כולם מצטיינים בקו אופייני מובחן, איפוק, חמיצות טובה ואלכוהול לא גבוה מדי, בקיצור… יינות נהדרים לאוכל. ובעוד כחצי שנה ייצא לדרך גםGSM (גרנאש, סירה, מורבדר) שטעמתי מהחבית. תענוג. יש למה לצפות. והביקור מקסים.

יקב כישור. קיבוץ כישור, ימים א-ה 10:00-16:00, שישי 10:00-14:00 (בתיאום מראש)

 

מטבח גלילי למנה עיקרית

“יעקב, מה פשר השם ‘שראביכ’?”, שאלתי. “זה סיפור ארוך”, ענה לי יעקב ח’יאט בחיוך קצר, ובסוף הארוחה הוא גם ישב אתי וסיפר את הסיפורים. אבל לפני זה התעלפתי מכל הטוב האמיתי הזה: חצילים בטחינה גולמית ורכז רימונים או פטל בעונה, עולש נמס מרכות ובצל מטוגן, כרובית בטחינה נפלאה, עלי גפן ועלי כרוב ממולאים בבורגול מתובל בנעימות, קובות מעודנות וטעימות, פטאייר – מאפה דקיק ממולא בתרד וזעתר, מ’סחאן – עוף עם בצל וסומק על פיתה טאבון, סלט ירוק נפלא עם עולש, ז’רז’יר, נענע, ריג’לה, זעתר ובצל אדום במיץ סחוט של ענבי בוסר, מלפפונים כבושים נפלאים, זיתים מדהימים, לפת, כרובית, גזר ועוד. שילוב טעמים חכם של מתוק, מריר, חמצמץ. ויש גם משאוושה ומחלוטה, ובשרים מעניינים על האש, צ’יפס ושקשוקה, פטריות וחומוס, אבל זה כבר לפעם הבאה.

מסעדת שראביכ בגליל המערבי - אווירה 2 - צילום מירה איתן.jpgפירוש השם ‘שראביכ’ הוא מסובך, מורכב, פראי משהו ולא לגמרי ברור. ואכן, זהו שמה של חלקה בכפר שהיה איקרית, חלקה מלאה באבנים וקוצים, שהפלאחים לא ממש אוהבים. יעקב מגיע מהחלקות האלה, ומכיר מילדות כל אבן, קוץ, צמח, עשב, נמלה, ציפור, וכל דבר שזז, כמו את כף ידו. “אני מכור לכאבים”, אומר לי האיש שנעקר יחד עם בני משפחתו מאיקרית, וסוחב עמו את הפצעים גם בכפר ראמה, בו הוא מתגורר.

שנים רבות היה יעקב עובד סוציאלי וחי גם את כאבם של אחרים, ואז החליט לחזור אל היער, לתפקיד המלקט ואל הצמחים ועשבי הבר ולפתוח עם כל הטוב הזה מסעדה עממית קטנטנה. חדר קטן עם כמה שולחנות פורמייקה עירומים, מתקן מים וכוסות פלסטיק, ותפריט שכתוב על לוח מחיק, ששוכן בחניון של בית קטן בכפר ראמה.

חלק מהמרכיבים המככבים במנות שבתפריט נקטפים על-ידי יעקב בהרים, חלק נקנה, והכל מקומי ופשוט. מאכלים מסורתיים עם נגיעה מאוד אישית. מעדנים שיוצרים אוכל מרגש בצניעותו, בפשטותו, במקוריות שלו ובחוכמה הרבה הטמונה בו. לצדו של יעקב מבשלת גם אשתו ראדה ושניהם מבשלים ומגישים אוכל אישי מאוד, שהוא בעצם סגנון חיים. אני התאהבתי.

מסעדת שראביכ. כפר ראמה, בכביש הראשי. ב’-שבת 08:00-16:00 (לא מקבלים הזמנות)

 

צ’ייסרים לקינוח

בשנת 2004 יובל (ג’וב) הרגיל, אז מבקר היין, האלכוהול והאוכל של טיימאאוט, פגש בהולנד את דן יואלי – יוליוס, מהנדס מכונות מבריק, שאהב תסיסות, זיקוקים וחיבב מאוד את החיים הטובים וגם את הטיפה המרה, אם כי יותר מצד הייצור וההמצאה. ג’וב התחבר מיד אל יוליוס, שניסה לזקק משקאות מפירות, עשבים, תבלינים ועוד וחלם לחזור לארץ, להקים בה מזקקה, לזקק את תמצית הישראליות וליצור או-דה-וי מושלם מעשבי בר ותבלינים מקומיים.

זה היה בדיוק גם החלום שלו. שנה מאוחר יותר, כשהגיע יוליוס לארץ החלה העבודה המשותפת באמצעות זיקוק או-דה-וי מענבים, שלא ממש חסרים בארץ. זמן מה לאחר מכן הלך יוליוס לעולמו והשאיר את ג’וב לבנות בעצמו את מזקקת חלומותיו. המזקקה הוקמה בגליל המערבי, צור מחצבתו של ג’וב, ובעזרת אביו שיצא באותה תקופה לפנסיה, החל בהקמתה של מזקקה ארטיזנלית קטנה שנושאת חותם ייחודי.

מזקקת יוליוס - אווירה 1 - צילום מירה איתן.jpgשלוש שנים עברו מאז, ובקבוקי אלכוהול נפלאים יוצאים מפתח המזקקה הזו לחנויות, למסעדות ולברים המובחרים. ‘בלאן דה גליליי’ – או-דה-וי לבן ו’מאר דה גליליי’ – או-דה-וי חום מיושן, ‘קרופניק’ – או-דה-וי על בסיס דבש (תמד), או-דה-וי סברס, ברנדי, ביטר ירוק בסגנון שרטרז (מעשבים כמו, זוטא לבנה, מרווה, תיון דביק, לענה, נענע ומנתה), ועוד כמה כהילים עונתיים שכאלה. בקרוב יישאו פרי גם שלוש שנות התנסות בייצור ג’ין – אוי, כמה שאני מחכה לזה.

מזקקת יוליוס נבנתה על חורבותיו של בית אבן יפה עם חלונות גבוהים וקירות עבי דופן, שהיה פעם ביתו של מוכתר הכפר כוויכאת, היום בית העמק. ג’וב, שהפך להיות אלכימאי מוכשר, עושה במעבדתו ניסיונות אין-ספור של תזקיקים עם עשבי תבלין מקומיים, מרווה, זעתר ועוד, עם ערער מדברי, דבש, ענבים, סברס, אתרוגים, תפוחים ועוד. בגליל המערבי, בו גם גדל ג’וב, תנאים טובים להקמת מזקקה ארטיזנלית איכותית: מי מעיינות טובים, צמחי בר רבים, פירות ממטעים באזור ועוד תוצרת חקלאית, וכמובן – ענבים מיקבים סמוכים. ריח הגפת, המשמשת כבסיס לחלק נכבד מהכהילים, נישא באוויר. ריח חמצמץ ורקבובי נעים, כמו שג’וב אוהב במשקאות שלו.

מזקקת הנחושת הקטנה והיפהפייה, בת למשפחת מזקקות ‘ארנולד הולשטיין’ המצוינות המגיעות מגרמניה, בנויה לעשות שלושה זיקוקים בו זמנית, וג’וב מלהטט אתה יחד עם אביו אליעזר, שקלט היטב את העבודה וניחן כנראה באורך הרוח הדרוש למזקק, ושניהם מוציאים ממנה שיקויים מרתקים. בשיחה אתו, תוך כדי טעימת כל מה שאפשר במקום, אני מבינה כי מוחו של האלכימאי שיושב מולי קודח ותוסס מתשוקה ורעיונות מרחיקי לכת.

במכלים ובחביות מתבגרים להם שיקויים ישנים וחדשים. הטעמים מערבבים לי לאט, לאט, את שארית התודעה, ונעימות רבה מתפשטת בגוף ובראש. אני מסתכלת סביבי ורואה, ולא בדמיוני, מזקקה ארטיזנלית ביתית בסגנון אירופאי, המייצרת כמויות קטנות של כהילים, שלא ממש חשוב שלא יהיו הבדלים ביניהם משנה לשנה, כמו שעושים במזקקות המסחריות. הרבה אופי יש בכהילים האלה, שהתוויות שלהם כתובות בכתב יד, כך שכל אחד שרוכש בקבוק חש כאילו הוא האחד, היחיד והמיוחד.

גולת הכותרת שלי, למרות שקשה לבחור, כי האו-דה-וי נפלא, והברנדי מצוין, והביטר מרתק, והקרופניק טעים, הוא ה’בלאן דה גליליי’ – אותו או-דה-וי שקוף שאינו מתיישן בחביות. אני קוראת לו גראפה, גם אם ג’וב לא ממש מסכים לזה, ובעיני הוא לא פחות טוב מהטובות שבגראפות שטעמתי באיטליה. והוא שלנו. המון גאווה. כחול לבן רבותי.

www.facebook.com/julliusdistillery

תגובות

לכתבה זו נרשמו 0 תגובות

מוזמנים להגיב

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>