האחד שלי: פלטר, גוורצטרמינר

11.09.15 5:30 am
פורסם בתוך: חגים ומועדים | יין | יין ישראלי | סקירות, ביקורות והמלצות

חברי מועצת סנהדרינק בוחרים את היין שאתו היו רוצים להתחיל את השנה החדשה, והפעם: דוד הירשפלד עם הגוורצטרמינר של יקב פלטר…

אני לא אוהב יין. אני קונה יין לארוחות, אבל אני לא שותה אותו. כשיש משהו באמת טעים ואחד מחבריי ממליץ עליו בפני אני טועם, אבל אם אני מארח מספיק שתיינים אצלי, שארית הבקבוק תיזרק בסוף הערב. לאירועים אני מביא בירות. תמיד אנשים שוכחים בירות. יין הוא הרבה יותר נחשב ויוקרתי.

היה בו משהו מקסים. משהו שהצליח להרוות את צימאוני. מספיק בשביל להאריך את שהותי מעבר לסוף הארוחה ועד לסיום הבקבוק... (צילומים: יח"צ)

משהו בו הצליח להרוות אותי, מספיק כדי להאריך את שהותי מעבר לסוף הארוחה ועד לסיום הבקבוק… (צילום: יח”צ)

רק לאבא אני מביא יין. באמת. בשבילו אני משקיע. בשבילו ובשביל הדודים שלי. לא בגלל שמישהו מהם הוא קונוסר גדול, אלא בגלל שהם באמת יודעים ליהנות. הם יושבים שם ומשווים בין יינות. בין ארוחות. הם נזכרים בסטייק מלפני שבועיים ביוון, או בארוחה הווייטנאמית בברלין. אני מספר להם על סלט המוח שבולבו הכין וזורק משהו על אהבתי לחלקי פנים. הם ממשיכים את סיפורי הגבורה הקולינריים שלהם, ואני ממשיך להסתכל לתוך הבירה שלי. היא היתה האחרונה בשישייה. נשאר שם רק שלוק מדוד ועד לארוחה נשארה עוד יותר משעה.

– “יין דוביד?”, הם שואלים אותי כדי לנסות לפצות, “יש את כל מה שהבאת בעבר ולא פתחנו, מקרר שלם של שפע”.

– “בשיא הכנות?”, שאלתי.

– “כן יקירי”, הוא ענה ברוך וקבלה.

– “אני פשוט לא אוהב יין, זה מעורר בי חלחלה. העיסוק, הריח, הדיבור, הכוס, החוקתיות והאנטי חוקתיות. זה מתיש אותי. זה לא מספיק טוב בשביל שבאמת אכנס לזה”, התחלתי להסביר בלהיטות.

– “ואתה אומר לי עכשיו בשיא הכנות שאין אפילו יין אחד שנחרט בזיכרונך כשווה קניה? אחד שהיית רוצה לשתות ליד ארוחה? לפתוח אתו שנה? אפילו לבשל אתו?”, הוא ניסה לפייס תוך כדי שהוא מזכיר לי את הטיפול הפסיכולוגי בימי התיכון, אצל ההוא שניסה כל הזמן לדלות מידע.

– “תראה, אם אני שותה אותו – כנראה גם בישלתי אתו. אין סיבה שאפתח יין בבית שלי אם זה לא לבישול”, עניתי בעצבנות. הוא רוצה שאודה שאני צורך יין ואני מסרב להודות בכך.

– “אז בכל זאת, איזה יין יש לך בבית?”, זהו, הנחתה, שיחק לי על האגו.

– “שבו אדום ושניים לבנים, מטר בשני צבעים, לורן פרייה, פורט כלשהו וארגז שלם של דברים שנתנו לי במתנה”, עניתי בתשוקה ולרגע הבנתי שכנראה יש בי חיבה סודית קטנה ליין.

גוורצטרמינר פלטר - בקבוקשנים שאני שונא גוורץ. בעיקר בגלל השאלה המפורסמת של כל בחורה שיצאה לבר בישראל. אפילו היתה לי חולצה מודפסת עם הכיתוב “אין גוורץ!”. יש מעין מבט כזה על בחורה שאתה מיד יודע שהיא עומדת לשאול אם יש גוורץ. זה אותו המבט שיש לגברים שחושבים שיין יגרום להם להיראות מתוחכמים והם מיד מזמינים קברנה בגלל שהוא קליל או קיאנטי בגלל שזה אחלה זן.

הנקמה היחידה שיש כנגד לקוחות כאלו היא הצפייה בהם מנערים את היין ופותחים אותו במשך שעות בתקווה שהוא יהפוך לטעים יותר. לצערי בנות הגוורץ הן נטולות נקמה. אלו אותן בחורות ששותות לרוב פידג’לינג. הן חסינות למתוק! זה לא סתם גזענות. זה גם לא עניין רע. פשוט יש כל-כך הרבה אזכורים רעים לדבר הזה שאני כבר מפחד לטעום ממנו. בכל פינה מזכירים לי את המתיקות של העינב והמורכבות שלו, ברמנים סביבי מתעוררים בלילה מבוהלים מהמילה ומפסיקים להשתמש ב”ץ” סופית בשיחותיהם רק בגלל הצלצול הנורא החקוק באוזן.

– “מה זה שם מאחורה במקרר?”, שאלתי תוך כדי הזזת קופסאות האוכל ובקבוקי הרוטב העומדים.

– “זה עוד כמה יינות שבטח אתה הבאת, לבנים שלא נכנסו במקרר במחסן”, ענה הדוד.

בקבוק כהה ותווית ברובה מגורדת. פינתה התחתונה של האות E נשארה ומתחתיה מעין חצי עיגול אליפטי עם קווי מתאר עדינים ופטמה קטנה. היין היה קר, מתוק וממש לא יבש, אבל לא מתוק מדי. רטוב וחלק עם טקסטורה מדהימה, פירותיות יפה וטעם בנוי של עינב. עקרונית לא היה בו שום דבר רע. להיפך, היה בו משהו מקסים. משהו שהצליח להרוות את צימאוני. מספיק בשביל להאריך את שהותי מעבר לסוף הארוחה ועד לסיום הבקבוק.

– “תשתה אתי משהו? שיהיה כמו פעם, שהיינו חולקים הכל, שהיינו עושים ארוחה מלאה בחלקים, שהיינו רק טועמים”, היא חייכה ונזכרה ביום שהכרנו.

– “לבן? את אוהבת כבר?”, חייכתי בהסכמה.

– “רק גוורץ”, היא אמרה בנחרצות וגומות החן שלה החלו לעלות בחיוך שובב, היא כבר שמעה רבות על סלידתי מהשם.

– “הפעם, וזה רק בשבילך, בכיף”, סגרתי את העסקה בחיוך.

– “יש רק של פלטר”, אמר הברמן החביב. “הוא טעים, כדאי!”, הדגיש הברמן.

עד אותו רגע לא דמיינתי שהיין אותו כל-כך אהבתי בארוחת הערב ההיא כל-כך נפוץ. כבר ראיתי מול עיני איך אני יושב עם אמן קלסתרונים ומתאר לו את שאריות התווית ובאותו זמן מאפיין לאבירם כץ את הטעמים ומנסה לגלות מה שתיתי.

בצער רב וביגון עמוק אני מודה כרגע ברבים: “אני דוד הירשפלד, חבר מועצת סנהדרינק, מנהל החמארה הבולגרית, שותה, מכבד ואפילו אוהב לפחות בקבוק אחד של גוורצטרמינר, ובגאווה!”.

תגובות

לכתבה זו נרשמו 0 תגובות

מוזמנים להגיב

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>